בא בלילות.. בעיקר (שירה)
חדש!- החיים והמוות ביד המדפסת. מה חדש?
כשאתה מחבר מילים ולחן, שזה המקרה הטיפוסי אצלי, קוראים לזה שירים או פזמונים.
לטקסט קוראים אז לפעמים – תמליל.
כשהמילים הן המוסיקה,
בחדות , בדימוים, בצליליות,
קוראים לזה לפעמים שירה.
בעיני, או בכתיבתי, המושגים לא רחוקים מידי
זאת רק שאלה של ווליום ובשירה הווליום בלתי מוגבל…:)
מאחר ואני חובב שירה ופוגש משוררים ויצירתם, אני יודע שאני לא המקלדת המחודדת בקל-מר-כבד-מתוק הזה , אבל זה גם פן בעשייה שלי . הנה לקט שירים מתוך קובץ שנקרא-
בא בלילות.. בעיקר
תהנו!
בא בלילות
| דֹּחַק אני חַי בְּדֹּחַק ובלי שחסר לי משהו אני טיפוס דוחה ושרמנטי למדי זה דֹּחַק מִלְּשׁוֹן הַדְחַקָה זו דְּחִיָּה וּדְחִיָּה מחדש הַתְּנוּעָה לִתְחִיַּת הַדְּחִיָּה ופנאי? לכתיבת שורות אלו אין לי ממש צריך הייתי לעשות אלף דברים יכול הייתי להיות במקום אחר אבל אני? המבול אחרי מה שאינני מדחיק אני דוחה ומה שאינני דוחה אני מדחיק קרוב לוודאי הוא שאמרתי- אני טיפוס דוחה וּבְדֹּחַק אני חי גובה דשא |
| יצירתי “עדיין לא מאושרת” בגילה ל ל ל היא מחפשת עט עוצמה. היא עוברת סדנאות גמילה וּכבַר פוגשת פסיכולוגים. לומדת לאהוב את עצמה. יצירתי בדרך אל האושר, שורפת גשרים. אין לה לאן לחזור. היא עדיין איננה מאושרת, אך כבר לומדת לראות את האור. מעט זְקנה לעת זִקנה, יצירה צעירה כובשת את יצרה מִלכבוש. מִלכעוס. מתרגלת עצמה בְּעַיִן צרה להסתכל בקנקן לראות חצי כוס. נגמלת מניקוטין, ממציאות נושכת. מהלקאה עצמית, מאלכוהול. בזהירות יצירתית בגובה דשא, אין לה לאן לפול. יצירתי עדיין איננה מאושרת בגילה ל ל ל גם אם תזינו בה עיניים. רק עזבה את הבית וכבר רואה דברים אחרת. כלומר, מרכיבה משקפיים. יצירתי בדרך אל האושר נקלעת לצומת דרכים קיימת-לא-קיימת מרחפת בחלל בו כל הכוכבים דורכים או דועכים. |
התקווה
לפתע מבקיעה אַת אֶת
האטמוספירה שלי
מטאפיזית, מטאאור
מתדלקת את חושיי.
הנה את גולשת מבעד לשמיי
סתוּרת שיער ועצומת
עיניים.
הנה את מתרפקת בכפי…
וכבר נשמטת ונושרת
מבין אצבעותיי ומעמיקה לצנוח
אל תהום נֶעֶלָמַה.
כך שאפתי ונשפתי אותך
באוושה עמומה
ושוב אין לי נשימה.
עכשיו, מה אני אמור לעשות…
להסתפק במועט?
או לפשוט יד
וּלחכות לַרגע הגדול
בו ‘מתוך הכחול’
ממרום חלומי,
בכותונת שקופה
ובהילוך איטי,
שוב תגלוש התקווה
חת’כת מזדמנת
לכף ידי.
לשבריר של נצח,
לרגע קצר,
שוב תחרוץ בעורי
קו אהבה.
כמו סכין על צוואר
קו החיים.
| |
| אפשר למות אפשר למות ממחלה מתאונה מרוע אפשר למות במלחמה אפשר למות מקור מחום טוב למות בעד אפשר למות מטיפשות משחיתות אפשר למות מעצבים אפשר למות פעמיים אם את אם שכולה ונצולת שואה למות מפחד למות מבושה אפשר למות מבפנים אם אתה ילד מוכה או ילדה מניצול מאינוס מהשפלה מהזנחה מהרעלה מהרעבה מהרעלת אהובה אפשר גם אפשר למות מאהבה שזה כמו למות מלחיות בבדידות מַזהֶרת שבתוך מסגרת או מחוצה לה ולו הייתי ערפאת עליו השלום והמלחמה הייתי מדגיש זאת תאלאת מבדידות ! מבדידות ! מבדידות אפשר למות! ביחייאת כמו חתול רחוב כמו אסופית כמו כלבי (למות עליו) בעוונותי יש לי סיכוי להיאסף-מחיק-אימי אל אבותי |
חלל
אימא כמו כוכב
מאירה גם אחרי מותךָ
מי שרחוק
רואה בה
ומי שקרוב
נבלע
בחלל
ומי שחלל
איננו.
לורי רוצה יותר
לורי רוצה יותר. היא באה מזוקקת, מחפשת, מדקדקת בִּפרטים ומשתהה במקומות מיוחדים.
היא שותה את החיים
בצמא של ילדים,
בקסם של כוכבי קולנוע
ובבשלות של במאים מקאן.
היא באה מזוקקת, מחפשת, מדקדקת בִּפרטים ומשתהה במקומות מיוחדים.
היא שותה את החיים
בצמא של ילדים,
בקסם של כוכבי קולנוע
ובבשלות של במאים מקאן.
מתענגת
על אהבות ישנות מכאן
נפשה עורגת לטעמים מאי שם.
מחפשת בשקיקה חבר אחר,
גדול מן החיים – מטפס הרים, פילוסוף, יוצר.
מסתערת על קטנות כגדולות
בלי לוותר.
לורי רוצה יותר.
בָּזָה לחרדות, לבלאנס, לשירה בציבור. משתלחת בגיבורים מזויפים. שונאת פרצופים יפים
וחרוזים שדופים.
ובעצמה היא מלאכית מגן עדן
– בחליפת צלילה, ודמות רפאלית לפניה חגה כדולפין.
לורי. לורי.. לא ריל…
מסלסלת עיגולים בְּעשן
בעולם ישֵן נושן.
נושמת את הבל צינת הבקרים, באור ראשון כנשימה אחרונה.
מנגנת את הַ’מוּן-לַייט’, אין שני לה בִּפְסַנְתֵּר.
דוהרת על השלישי
בלי לוותר.
סוללת את דרכה מפה דיאז ללה.
לורי רוצה יותר.
כל כך חסרה לי
תאוות החיים שלה
יום אחד אנגן גם בסיטאר.
לפעמים היא
נותנת לי להביט בה מן השורה הראשונה,
בהקרנה פרטית.
משתפת אותי בסודות הגוף.
בתורת הנסתר.
נעלמת לורי מעיניי, אני מאבד את יצר הקיום עצמו.
מיואש ודל כוחות אני
מַרְפֶּה אָז אֲחִיזָה בַּחַיִּים וּבַזְּמַן
צולל כמו נרקומן
ושוקע.
רק בלילה על יצועי השחור
עת יעלה אור שידתי
והיה יומי
למבוכים,
לורי תבוא
את ליבי
המפרפר לעסות,
ואת שדמתי לכסות,
כמו שאלטר אגו’ס טובות נוטות לעשות,
בִּפְרחים.
שלם
היה לנו בְּיחד
יש לי חור בלב
היה לי חום בלב
יש לי חור בַּיחד
עכשיו אני שלו
יכול לישון בנחת
עם חור בלב
יכול לחלום בשקט
יש לי חור בַּוֵּשֶׁט
היה לי תום בלב
יש לי חור בלב
היה לי טוב בְּיחד
עכשיו אני רעב
לא לישון ביחד
זה כואב
יש לי חול בלב
היה לנו ביחד
יש לי חום
,,,,,,,,,,,,,
עכשיו אני שלם
יכול למות בנחת
עם חור בלב
יכול למות בשקט
עם חול בפה
יכול למות בלי
עם חור בדלי
יכול למות בלי פחד
עם חור בת-
-וֶוך
.. בעיקר
חכמה גדולה
החכמה איננה רק נחלתם של רבנים
כשם שהגבורה אינה מנת חלקם של ההמונים
אין חכם כאיכר הסועד את
בני ביתו
בפת עניים
אֵין אמיץ כזוג אוהֲבִים
וגיבּור כּצמד יונים
הַמְּתַנִים
אהבה בַּגַּנִּים
ייטיבו ההמונים לוּ עָשׂוּ
להם רָב
שאיננו איש מדָנים
יַחְכִּימוּ הרבּנים
לוּ שעוּ
לְכֹחָם של גַּלִּים
וּלְאֹמץ לִבָּם שֶׁל נִצָּנִים
לראיית עולם הפילוסופים
ולחזונם של מדענים
ואף יצדדו עין ויטו אוזן
למחול שעון החולמנים
לא-נים
אומנים
אלמונים אַל-שלמונים
אוויר
הלילה נסעתי
באוטו לבד פתאום הכביש נמחק והאור אבד
ורק את נשארת תלויה על מגב
כמו פרסומת לכוכב.
הביטי אלי
הסתכלי לתוכי
האם את רואה את הפצעים הפתוחים
וחתולים קצוצי זנב הבורחים מפחים מסריחים?
כמו לא ידעת שאני בצי הסוחר כמו מַלָּח -לא-מגולח
שאת נפשו
מוכר לטיפה המרה
לכדי איבוד הכרה
כי מתעתע האופק נורא
את מטיחה
האשמות לתקרה
צעקות נופלות מקיר אל קיר
ואני…
תגידי מה אני נראה לך –
אוויר,
או עביר?
בדרך לערמות
תושבים ראיתי איך נופלים כוכבים
ועוברים ושבים שושנים ורובים ולא
משתינים
ובשולי רגליו של כביש החוף
תקוע בְּפַרְצוּף הנוף שלט – עליו
מצויר אגרוף כמו זה שבעיתונים
אנ’לא רוצה
לדבר על הא ודא
לא על לימודים
לא על עבודה
כי לא רצינו די
והידידות אבדה
כמו נמחקה האהבה והתשוקה
הכל היה כלא היה כאילו רק הלב בדה.
אגדה.
את מטיחה
האשמות לתקרה
צעקות נופלות מקיר אל קיר
ואני…
תגידי מה אני נראה לך –
אוויר?
ואני תגידי,
מה אני נראה לך –
אוויר?
או עביר
אשה זרה
אִשָּׁה זָרָה
יוֹשֶׁבֶת עַל
דְּבַר עֲבֵרָה
מְרַצָּה אוֹתִי עַל
לֹא עָוֶל בְּכַפָהּ
לֹא תְּמִימָה
שֶׁאִם לֹא כֵּן אָז
מָה בְּפִיהָ
הַרְבֵּה אִשָּׁה
שָׂמָה נָפְשָׁה בְּכַפָהּ
עִם יָדָהּ בַּדָּבָר
מְרַצָּה עָנְשָׁהּ
חוֹלְלָה סְעָרָה
במוללה שַׁעֲרָהּ
מערוותי הַבְּתוּלָה
בנעצה לְשׁוֹנָהּ בְּפִי
‘הַטַּבַּעַת נָפְלָה’
וּמָה בלשונה
עַל לֹא דָּבָר
כָּךְ אָמְרָה
אִשָּׁה זָרָה
גָּמְרָה אוֹמֵר
וּבְפִיהָ גָּמְרָה.
מונה מו’נמור
שטה, מרחפת כמו ספינה גדולה,
מקצה הרחוב, עד לפינה שלה.
שתי רגליה –
מגדלור בחשכה ולראשה
פאת ‘קארה’ סגולה.
מכונית עוצרת כל שעה קלה
והיא רוכנת לחלון שלה.
פעם היא עולה ופעם לא עולה.
אין שיחה בטלה, כל השאלה
רק כמה היא עולה ל ל
נעלמת ושוב צצה בפינה.
מונה מו’נמור
מו’נמור מונה.
יש אחד מגיע פעם בשנה.
קונה לה מתנה
מביא איזו שמלה,
דואג לה למנה.
יום אחד תרקיע אתו עד למרסיי.
אולי מחר,
אולי בעוד שנה.
שני שדיה מגדלור בחשכה –
והיא רוכנת למגדל שלך בפאה סגולה,.
יורדת ועולה עד
שהאוויר בורח בגללה ל ל ל
מחדשת ליפסטיק ושטרות מונה.
מונה מו’נמור
מונה הזונה.
יש מקום, אגב,
יש מקום, אגב,
אליו אנ’לא מגיע,
אליו אנ’לא מגיע בִּל-
עדייך.
יש מקום אליו
אנ’לא מגיע לַאב.
יש מקום אליו אנ’לא מזיע
בלעדייך…
יש מקום, אגב,
אליו אנ’לא מגיע,
אליו אנ’לא מגיע בלי שפתייך.
יש מקום אליו
אנ’לא מגיע לַאב.
יש מקום אליו אנ’לא מרקיע
בלעדייך…
יש מקום, אגב,
אליו אנ’לא מגיע,
אליו אנ’לא מגיע בלי ידייך.
יש מקום אליו
אנ’לא מגיע לַאב
יש מקום אליו אנ’לא מצליח.
בגב 🙂
הזכות להתבגר
אם הלב שלך מתחשב
והמוח שלך מתרגש
יש לך לא מעט טעם לשיר
הילד בך מתהפך
או הנער בך מתעקש
יש לך לא מעט טעם לשיר
שיר! כי עוד דלת נפתחת
שיר! כי האור מתחדש
האמת היא יפה והדרך טובה אם יודעים
שלתת זה לקבל
כי ‘להזדקן זאת חובה
אבל זכות היא להתבגר’
חכם סיני אמר
או משורר
אִכָּר בַּיּוֹם
או- בשעה שאני הולך לישון
זְכוּתוֹ הָעִקָּרִית שֶׁל הָאִכָּר
הִיא לִראות אוֹר רִאשׁוֹן
בַּשָּׂדֶה,
צמיחה שוטפת פניה בְּטַל.
בַּחֲדַר הַיְּלָדִים מִתְכַּרְבֵּל עוֹד חֲלוֹם ,
בַמִּטְבָּח עוֹלֶה רֵיחַ קָפֶה.
קָרִיר עַד לִכְדֵי אפודה
גַּם בַּקַּיִץ
מניין ציפורי שחרית.
אוויר צח קונה מקום בקנה הנשום
וְאֶפְשָׁר
לִשְׁמֹעַ רְמָשִים בֶּעָפָר
– יוֹם חקלאי יָפֶה
קול הַטְּרַקְטוֹר חופר
ואני מזדהה בחפירה משלי
דוחף את האף
למרות שזה לא ענייני
לכר ונרדם
‘איכר ביום’ וידידיו בני יומם
יבואו לידי ביטוי
בהקיץ בלילות בעיקר .